אכילה רגשית אצל נערות בגיל ההתבגרות – מה חשוב שתדעי כאימא

אכילה רגשית היא תופעה נפוצה בקרב מתבגרות, והשכיחות שלה גבוהה יותר בקרב בנות מאשר אצל בנים. מחקר אמריקאי רחב היקף מצא כי כ-39% מהנערות בגיל ההתבגרות דיווחו על אכילה רגשית – כלומר, אכילה כתגובה לרגשות שליליים כמו עצב, מתח או חרדה. מחקר נוסף מצא כי 43% מהנערות דיווחו על התנהגויות של אכילה רגשית, לעומת 16.5% מהבנים; במחקר שנערך באינדונזיה נמצא כי 42.6% מהנערות בגיל ההתבגרות חוו אכילה רגשית, והגורמים המשפיעים המרכזיים שזוהו הם סטרס, חרדה וקושי בוויסות רגשי.

מדובר באכילה שלא משביעה רעב, אלא כזו שנועדה למסך ולהפחית את תחושת הכאב הרגשי שלנו, שהוא במהותו חוויות הנפרדות או הבדידות. יש רק דבר אחד שמפחיד בני אדם יותר מהמוות – וזה להיות בודדים. כשאני שואל אנשים אם היו מעדיפים למות או להישאר לבד לנצח, רובם היו מעדיפים למות.

בעולם שלנו כיום, יש המון דרכים להרגיש בדידות – בין אם הנערה לא מקבלת מספיק תשומת לב, תמיכה, אמפתיה והבנה, ובין היא מרגישה חוסר שייכות לסביבה שלה, או פשוט "לא מקובלת" – בבית הספר או בסביבה חברתית אחרת. לעיתים זה שילוב – מישהי שבבית לא מרגישה מספיק יחס, חום, אהבה וחוויה של ביחד, וחשה חוסר ערך עצמי, לעיתים קרובות מתקשה בבית הספר ובמסגרות אחרות, והיא לא חשה רצויה. כך נוצר חוסר אונים שהיא עטופה בו, ללא הבנה של מה שקורה. הביטחון העצמי והדימוי העצמי כמובן נפגעים בכזה מצב, וזה יכול לגרום להתנחמות באוכל כי יש לו השפעה חזקה על מערכת העצבים – אנחנו יצורים הישרדותיים, והמנגנונים החזקים שלנו הם הישרדותיים.

אם את תוהה מה זה אכילה רגשית, והאם זו הפרעת אכילה, כדאי לדעת: יש תופעות רבות שאפשר לקרוא להן "הפרעות אכילה", ואכילה רגשית היא הנפוצה שבהן – אבל היא שכיחה, ואינה "הפרעת אכילה" כמו אנורקסיה או בולימיה, שהן מצבים קשים, עם סכנה בריאותית גדולה.

כשאנחנו אוכלים, אנחנו חשים סיפוק ונחמה, בעקבות הפרשה של דופמין, ומה שקורה פעמים רבות הוא שבהיעדר פתרונות אחרים, אנחנו פונים לאכילה רגשית. זה נוח, זה נגיש ויש בתים שאפילו מעודדים את זה – לרוב באופן לא מודע. תוסיפו לזה את המזון שבוחרים לאכול – בדרך כלל זה אוכל מעובד, שמעניק תגמול מיידי, וכך מקבלים "בוסט" של דופמין, לצד חרדות וקריסה רגשית.

חרדה חברתית , חוסר השתלבות חברתית ותחושת בדידות הן תופעות שמובילות בנטייה לאכילה רגשית. ולעיתים ההורים בעצמם מפצים באוכל – הם לא יודעים לתת אהבה, אבל יכולים להכין משהו טעים, או לקנות משהו טעים. זה אמנם נפוץ יותר בקרב אימהות, אך גם אבות רבים פונים למסלול הזה.

אישית, בתור אבא לילדה בת שנתיים, לעיתים גם בי מתעורר הדחף לתת לה לאכול משהו טעים כדי שהיא תפסיק לבכות. אבל גישה כזו יוצרת התניה במוח: "אני עצובה, אז אולי כדאי לאכול משהו", ונוצר דפוס של פיצוי. כל הדפוסים הללו מעודדים אכילה רגשית, שלא רק מעניקה לגוף את מה שצריך אלא נועדה למסך ולהפחית כאב רגשי, ולפצות על תחושה של בדידות.

לעיתים קרובות אכילה רגשית מתרחשת תוך צפייה בסדרות, או במסך, ולאור העובדה שאכילה היא פעולה חברתית, ונהוג לשבת יחד בזמן שאוכלים, כשאנחנו אוכלים מול המסך אנחנו מרמים את המוח שיש חוויה של "ביחד". למעשה אנחנו בורחים לנחמה הזו, כי מאוד קשה להכיל את התחושה המפחידה והמאיימת שיש כשמרגישים לבד בעולם, כשאין הבנה וכלים להתמודדות, אין את מי לשתף ואף אחד לא באמת מבין. לב הכאב האנושי קשור לבדידות – נטישה, דחייה, נחיתות – כולם סוגים של לְבַדּוּת, מהסוג שנחווה באופן מאוד לא נעים. זה נכון במיוחד בגיל ההתבגרות כשאין דרך לתקשר את הקשיים, וכך נערות רבות (וכן נערים) פונות לאכילה רגשית.

האכילה הרגשית קשורה גם לשינויים הורמונליים סביב הופעת המחזור הראשון – הנערה עוברת משלב שבו היא הייתה ילדה שחוסה תחת כנפי ההורים לשלב של מתבגרת שיכולה להיות בזכות עצמה. אך אף אחד לא 100% בזכות עצמו, והאדם צריך להשתייך ל"שבט" כלשהו. בגיל ההתבגרות , עם השינויים ההורמונליים וההתפתחות המינית, הצורך להיות שייך חברתית הופך לצורך מהותי, וזה מלווה באתגרים גדולים בחברה שאין הסברה, הבנה או התייחסות נכונה לנושא הרגיש. הורים רבים עסוקים בעבודה, ולא יודעים איך לעזור. אפשר לומר שזו חוויה שהחיים בועטים את הנערה למים בלי שהיא יודעת לשחות, בעוד שהחברה לא מעניקה מענה, ובני נוער רבים נתונים במצוקה. חלקם פונים לפתרונות בריאים, וחלקם לא. יש בני נוער שפונים לסמים ואלכוהול, ואחד הסמים הכי זמינים זה אוכל, במובן של אכילה רגשית – הוא זמין, הוא נוח, מעודדים אותו בבתים רבים והוא מיידי.

האכילה מפרישה דופמין במוח, בדומה לסמים, ומאפשרת לברוח מהכאב. אבל הקושי הגדול הוא שבשלב מסוים הכאב חוזר. כמו כן, זה לעיתים גורם להשמנה, ואז לדחייה חברתית והידרדרות במצב. בדרכים ישירות ועקיפות האכילה הרגשית גורמת להחרפת המצב.

הורים רבים תוהים איך להפסיק אכילה רגשית; לפי הגישה שלי, הכי חשוב להבין מה אפשרי – בכל בית צריך לראות מה האפשרויות לתמיכה, וצריך קודם כל לייצר תקשורת רגשית פתוחה, אמפתית ומחוברת. עבור הורים רבים זה אתגר גדול – הם לא יודעים איך לדבר על רגשות ולהתייחס אליהם. הדבר הפשוט לכאורה של "תקשורת" ופתיחת רגשות, תוך דיבור על בדידות וקושי חברתי – הוא כמו סינית עבור הורים רבים, שבעצמם עסוקים, ואולי לא מחוברים במקומות הללו. יותר מזה – לעיתים הם בעצמם פונים לאכילה רגשית.

הדבר הראשון שאני ממליץ למישהי שסובלת מאכילה רגשית זה ללמוד על אכילה רגשית. אפשר למצוא מידע אצלי באתר, וכן ביוטיוב. הדברים החשובים שצריך ללמוד הם איך לדבר על פחד, חוסר אונים, כעס, וכו', ואיך לדבר על רגשות בצורה מיטבית. נוכל לנהל שיחה על כל נושא בעולם, וזה לא יגרום לנו להרגיש יחד – מה שיגרום לנו להרגיש יחד זה לבטא ולחלוק רגשות.

הדבר הכי חשוב שיכולה לעשות אימא לנערה שמתמודדת עם אכילה רגשית הוא ליצור לה סביבה של תמיכה רגשית. למידה ופיתוח היכולות שלך ושלה לדבר ולחלוק רגשות ולשתף אותם עם הסביבה היא חיונית, ויש המון דרכים לעשות את זה.

לתפיסתי, כשמדברים על אכילה רגשית, צריך להבין שזה לא ייפתר טכנית. כן, אפשר לנהל יומן רגשות, אך בסוף אדם צריך למצוא דרך לא להרגיש לבד – לייצר חיבורים חברתיים משמעותיים, להיות קרוב יותר להורים ולמשפחה הקרובה, ובשביל זה צריך ללמוד את הנושא של תקשורת רגשית – לבטא רגשות, להשתתף בקורסים בתקשורת רגשית ולבקש תמיכה מהסביבה הקרובה.

גם בשביל לנהל יומן רגשות, הנערה צריכה להבין מה זה רגש ואיך מבטאים אותו. רבים בחברה לא מסוגלים להבין שרגשות הם לא בעיה שצריך לפתור אותה, והם לא משהו שמתייגים בתור שלילי או חיובי, ועושים איתם חישובים מתמטיים.

הורים רבים רוצים לסייע לילדים שלהם שנמצאים בגיל ההתבגרות ומתמודדים עם אכילה רגשית – ופונים לפתרונות כמו ליווי של תזונאית או אימונים לנערות. חשוב לדעת שב-99% מהמקרים הפתרונות הללו לא עוזרים, כי הם לא מעניקים מענה לצורך הרגשי של הנערה. כל אלו הם מעין פלסטרים ופתרונות מדומים שלא באמת מקיימים את המטרה של ההורים.

כן, פעילות גופנית היא דבר טוב ובריא, אך היא לא מכחידה אכילה רגשית – לא קיימת נוסחה כזו.

במקרים קשים עשויה להתרחש גלישה לבולימיה ואנורקסיה, שמתכתבות עם מצוקה רגשית גדולה יותר, בעוצמות גדולות יותר, וחשוב להיעזר באנשי מקצוע, ולפנות לטיפול רגשי שיודע לתת מענה לדברים הללו.

לתפיסתי, כל אדם צריך טיפול רגשי. יש לנו בעיה כלל אנושית – החברה כולה צריכה טיפול רגשי רציף ומתמשך, ואם יש אופציה וזמינות – תמיד כדאי, כי זה לא יעשה רע, כל עוד מדובר במטפל שיודע מה הוא עושה.

ההורים צריכים לשאול את עצמם שאלה כנה – האם יש לי אפשרות לעזור לילדה שלי לפתח יכולות תקשורת בריאות? אם אני חלשה בתקשורת רגשית, כנראה לא אוכל לסייע – וכאן אפשר להיעזר באנשי מקצוע, קורסים ומידע ברשת – בררו את המידע והתחילו להבין את חשיבות הקבלה הרגשית והחיבור הרגשי. זה לב השפיות והבריאות שלנו כבני אדם, וזה לא נוגע לאכילה רגשית בלבד, אלא לכל התמכרות. כי ברירת המחדל שלנו תמיד תהיה בריחה מהחוויה הבלתי נסבלת של הבדידות.

רבים תוהים איך להתמודד עם אכילה רגשית; לתפיסתי - יש להבין רגשות, לבטא רגשות, להיות אמפתי לרגשות. זה לא לימוד אקדמי, אלא חווייתי. זה יכול ללכת יד ביד עם הצעה לפעילויות חדשות: אפשר להציע לילדה לבלות יותר זמן איכות ביחד, לשמוע מה המצוקה שלה, להבין מה עובר עליה בבית הספר – לשאול, למשל: "איך את מרגישה בבית הספר?" או "איך את מרגישה בחוג?" וליצור קשר אמיתי, שיש בו מקום לשתף מה באמת קורה, כשלדברים יש באמת סיבה. כל עוד עושים את הדבר הנכון ולומדים ביטוי רגשי נכון, אפשר לשלב את זה עם פעילות גופנית ומסגרות נוספות שהולכות יד ביד. כל עוד תבחרו בפתרונות טכניים בלבד – זה לא יעבוד. כן, מודעות לאכילה רגשית היא חיובית, וכן הבחנה בין רעב רגשי לרעב פיזי, אך חשוב לזכור שפתרונות טכניים יגרמו לילדה להרגיש שלא מבינים אותה, ורק ידחפו אותה עד הקצה, כי היא תרגיש עוד יותר לבד.

● האם אכילה רגשית נחשבת להפרעת אכילה?

אכילה רגשית לכשעצמה אינה מוגדרת כהפרעת אכילה קלינית, אך היא עשויה להיות סימפטום או גורם סיכון להתפתחות הפרעות אכילה מורכבות יותר. בעוד שאכילה רגשית מתארת מצב שבו אדם אוכל בתגובה לרגשות כמו עצב, מתח, שעמום או כעס — גם כשהוא אינו רעב פיזית — הפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולימיה או BED (אכילה התקפית) כוללות דפוסי אכילה קיצוניים, מחשבות אובססיביות על אוכל ודימוי גוף , ופוגעות במידה ניכרת בתפקוד היום-יומי ובבריאות. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שאצל חלק מהנערות, אכילה רגשית עלולה להחמיר עם הזמן, ולהוביל לדפוסי אכילה פתולוגיים, במיוחד אם אין מענה רגשי הולם או כלים לוויסות רגשות. לכן, חשוב לזהות את התופעה מוקדם, ולהציע תמיכה, כדי למנוע החמרה או התפתחות של הפרעת אכילה קלינית.

● האם זה נורמלי לאכול כשאני עצובה או משועממת?

התשובה לשאלה הזו מתחילה בבירור הכוונה ב"נורמלי". האם זה הדבר הבריא לעשות? לא. האם אנשים רבים עושים זאת? כן. האם זה דחף טבעי? כן.

● האם אפשר להיפטר לגמרי מאכילה רגשית, או רק ללמוד לחיות איתה?

כן, בוודאי. אכילה רגשית היא לא מההתמכרויות ההרסניות שיש, יש התמכרויות קשות בהרבה. כל עוד מרפאים את בתוכנו את התחושה שאנחנו לבד, ככה פחות צריך את זה. צריך להבין מה בדיוק הקושי, ולפעול למלא את החיים בתחושה שאנחנו לא לבד. כל עוד נרגיש לבד, נצטרך פיצוי או נחמה – כי זה, כאמור, מפחיד יותר מהמוות.

● מתי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי?

לתפיסתי, כל אדם זקוק לטיפול, ואני ממליץ לכל אחד להיעזר בייעוץ טיפולי.